תולעת הפארק, או בשמה הלטיני "spirocerca lupi", התגלתה לראשונה בשנות התשעים בפארק הלאומי ברמת גן, ומכאן שמה.
הסברה הינה כי ההדבקה הראשונית בתולעת הייתה דרך עופות נודדים שנחתו באיזור הפארק. לצערנו, תולעת הפארק התפשטה בישראל, וכיום מצויה ברוב איזורי הארץ.
מחזור חיי התולעת: הביצים מוטלות על ידי התולעים הבוגרות הממוקמות בדופן הוושט של הכלב, ונודדות דרך מערכת העיכול ומופרשות החוצה עם הצואה. גודל הביצים הינו קטן,והן לא נראות לעין בלתי מזוינת. הצואה נבלעת על ידי חיפשוית הזבל, ובתוכה מתפתחות התולעים היכולות להדביק כלבים חדשים. לאחר בליעת החיפושית על ידי הכלב בוקעת התולעת הצעירה בקיבת הכלב ונודדת חזרה אל הוושט דרך דפנות כלי הדם של מערכת העיכול. בדרכה התולעת עוברת דרך אבי העורקים וממנו חוצה לכיוון דופן הוושט הסמוכה. בדופן הוושט נוצר חריץ קטן דרכו התולעת משחילה חלק מגופה ומטילה את ביציה חזרה אל מערכת העיכול של הכלב ובכך משלימה מחזור חיים.
אורכו של מחזור כזה 5 עד 6 חודשים. מנגנון ההגנה של הגוף יוצר סביב התולעת מעטפת עבה ומבודדת הקרויה גרנולומה. ברוב המקרים הגרנולומות בולטות אל חלל הוושט וגורמות להפרעה בזרימת המזון בה.
סימני המחלה תלויים באזור שבו עברה התולעת או התנחלה. יש מעט מאוד סימנים מקדימים עם ההדבקה הראשונית. רוב הסימנים מופיעים עם היווצרות הגרנולומות בוושט.
הסימנים הם: בעיות בליעה והקאות, גידולים סרטניים, בעיות אורטופדיות עקב המעבר הסמוך לעמוד השדרה בנדידת התולעת, מפרצת באבי העורקים – קריעת אבי העורקים כתוצאה מנדידת התולעת וכתוצאה מכך איבוד דם מאסיבי אל תוך בית החזה ומוות מהיר של הכלב.
איבחון: נעשה על ידי הסימנים הקליניים, צילומי רנטגן, בדיקת צואה ואנדוסקופיה.
טיפול במחלה הינו ארוך, אך יכול להיות מציל חיים.
מומלץ להימנע מהליכה חופשית באיזורים העשויים להיות נגועים (פארקים). במקרים קיצוניים ניתן ואף רצוי לשים מחסום על הכלב ביציאה לטיולים בכדי למנוע אכילת חיפושיות או צואה.
